קורן נ' הצללות בע"מ

החלטה

המבקשת עותרת לפסילת בימ"ש מלשבת בדין, וזאת לאחר שהסתיימו עדויות בעלי הדין ועדיהם ונותרה חקירת המומחים.

1.המבקשת טוענת כי בסיום דיון ההוכחות (הדיון מיום 11.07.13) אמר ביהמ"ש כי הוא מאמין למנהל המשיבה ולא למבקשת וכן העיר ביהמ"ש: - "יש לך בעיה כי גם לי בבית יש דק מעץ ועץ הוא דבר נושם ויש לו סדקים".

לטענתה, יש בהתבטאויות אלו בכדי להצביע על כך שדעתו של ביהמ"ש נתקבעה עוד טרם שמיעת המומחים ו/או הסיכומים וכי יש לראות בכך כנסיבות אובייקטיביות המצביעות על חשש ממשי לקיומו של משוא פנים בניהול המשפט, כזה המצדיק את פסילת ביהמ"ש מלדון בתיק.

המבקשת טוענת כי עסקינן בעדות יחידה מול עדות יחידה כאשר לטענותיה יש תימוכין, בניגוד לטענות מנהל המשיבה ולכן לא סביר שביהמ"ש יאמין לעדות מנהל המשיבה, אשר נמצאו בה סתירות רבות, מה גם שביהמ"ש לא אפשר לב"כ המבקשת לחקור את מנהל המשיבה בטענת הגנה מרכזית. לטענתה, ביהמ"ש גיבש עמדה נחרצת ותקיפה כנגד תביעתה, סופיות העמדה נגזרת מן האופן ומן המסגרת הדיונית בה הובעה. מדובר בהתבטאות נחרצת טרם סיום ההליך וטרם נחקר המומחה והוגשו סיכומים. לטעמה, התבטאויות ביהמ"ש סיימו את ההליך שבין הצדדים, ויש בהן כדי להצביע על כך שדעתו של ביהמ"ש נעולה וכי "המשחק מכור" (סע' 12 לבקשתה).

2.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, מדובר בבקשה מקוממת, טורדנית וקנטרנית ויש לדחותה, תוך חיוב המבקשת בהוצאות הולמות.

המשיבה טוענת כי לאחר שמיעת העדים, הביע ביהמ"ש הנכבד ובצדק את עמדתו, לפיה עדות מנהל המשיבה נמצאה מהימנה יותר מעדות המבקשת. המשיבה מפרטת בתגובתה את הסתירות שנמצאו בעדות המבקשת. זאת ובנוסף, לטענתה ביהמ"ש רשאי ואף נוהג להביע דעתו באשר למהימנות העדים במהלך המשפט ואין בכך פסול.

באשר להבעת דעה עניינית שהשמיע ביהמ"ש– "לי בבית יש דק מעץ ועץ הוא דבר נושם ומתהווים בו סדקים" – לטענת המשיבה, עסקינן באמירה עניינית ואובייקטיבית הנוגעת לממצא עובדתי קיים, אשר ידוע לכל ולא בתחושה סובייקטיבית. בניגוד לטענת המבקשת, אין המדובר בקביעה הנסמכת על ניסיונה האישי של כב' בימ"ש, אלא המדובר בעובדה קיימת, הידועה לכל בר דעת כי בעץ מתהווים סדקים בחלוף העיתים.

המשיבה מדגישה כי לא זו בלבד שביהמ"ש לא התנגד להבאת עדים מומחים שיעידו לגבי הליקויים הנטענים, אלא שמדובר בהצעה יזומה של בימ"ש לחקירת המומחים ואם לא יהיה די בכך, ימונה אף מומחה מטעם ביהמ"ש.

בפן המשפטי טוענת המשיבה, כי רק במקרים חריגים בהם הוכחו נסיבות אובייקטיביות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט עד כי "ננעלה" דעתו של שופט, מתקבלת בקשה שכזו, אחרת, בקשות כגון אלו יהפכו לכלי טקטי בידי צדדים שהשופט היושב בדין אינו לרוחם. המשיבה אף מפנה לפסיקה הקובעת כי גם אם קיימת לשופט דעה קדומה לגבי נושא מסויים, אין בכך פסול ויש להוכיח כי אותו שופט סגור בפני שכנוע רציונאלי ולשינוי דעתו (בג"ץ 2148/94 אמנון גלברט ואח' נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע טבח בחברון ואח', פ"ד מח (3) 605).

לטענת המשיבה, הטענה כי ביהמ"ש לא אפשר לב"כ המבקשת לחקור את מנהל הנתבעת בטענת ההגנה המרכזית, היא טענה כללית וסתמית ואין בה קמצוץ של אמת.

3.לאחר שבחנתי בקשת המבקשת ותגובת המשיבה ולאחר ששקלתי את מלוא הטענות, העובדתיות והמשפטיות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לפסילת ביהמ"ש.

התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו הינה סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 אשר קובע:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט."

בספרו "דיני פסלות שופט" הטיב המלומד יגאל מרזל לסכם את ההלכה הנוגעת להתבטאויות שופט במהלך המשפט (עמ' 190):

" המבחן שנקבע בפסיקה גם בהקשר זה הוא מבחן החשש הממשי למשוא פנים. על פיו, ההתבטאות, אפילו אינה מוצלחת, אינה מהווה, על פי רוב, עילה לפסילת השופט. יש לבדוק כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו."

ובהמשך (עמ' 194):

"התבטאות שופט – יהא תוכנה אשר יהיה – אינה יכולה, על כן, להיות נקודת הסיום במסגרת תיק הפסלות. יש לבחון את משמעותה של ההתבטאות ואת הקשרה במסגרת כלל נסיבות העניין, תוך קביעה אם יש בהתבטאות כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, שכן השופט גיבש דעה ברורה שאינה ניתנת לשינוי ולשכנוע בלב פתוח ובנפש חפצה.

4.ומהכלל אל הפרט:

אכן, לאחר שנחקרו כל בעלי הדין וכל שנותר הוא לשמוע את המומחים, שיקף ביהמ"ש לצדדים את התרשמותו מהעדויות. יודגש, לאחר שהפרקליטים הצהירו "אלו עדיי" ונפרסה המסכת העובדתית במלואה, הודיע ביהמ"ש לפרקליטים ולצדדים כי בהתייחס לתשתית העובדתית, התרשם ביהמ"ש ממהימנות עדותו של מנהל המשיבהוכי גרסתו נראית בעיניו מהימנה יותר מגרסת המבקשת.